כשקראתי את התקציר שכלל אירועים היסטוריים שאת חלקם לא הכרתי (ראה ערך דויד פרנקפורטר) חשבתי שאני עומדת בפני חוויית קריאה עם כבדות מסוימת, אבל כבר מהעמוד הראשון היה ברור שנגה מצליחה לשזור היסטוריה, ידע ואהבה גדולה לתחום, בצורה קולחת ומעוררת עניין וסקרנות.
כמה שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, על רקע אירועים היסטוריים סוערים, נרקם רומן נעורים בין גליה, בת השבע עשרה שמתקשה למצוא את עצמה חברתית לבין רפאל, סטודנט כריזמטי ויפה תואר שאיבד את רגלו במלחמה. זהו הקשר הרציני הראשון של גליה חסרת הניסיון, והיא נסחפת ומתמוגגת מעצם החיזור והעובדה שהיא מרגישה נחשקת לראשונה בחייה.
אבל ככל שהקשר ביניהם מעמיק, צצים גם סימני שאלה, והיא מוצאת את עצמה תוהה על טיבו.
בין שיחות ודיונים פוליטיים שהם חולקים, רפאל מביע כעס ומרמור כלפי משה דיין ומגלה עניין רב בפרשת פרנקפורטר, מה שאט אט מעורר בגליה חשד שאולי הוא מתכנן לשחזר את ההיסטוריה.
האם מדובר באיום ממשי, או שהחשדות שלה הם פרי דמיונה?
גליה היא דמות סופר מעניינת ומורכבת, מעין נפש מבוגרת בגוף צעיר, היא רגישה, מודעת לעצמה, אך גם ביקורתית ולעיתים שיפוטית. דרך הדיאלוג הפנימי העשיר שלה אנחנו מלווים לא רק התאהבות ראשונה, אלא גם תהליך התבגרות אמיתי, שבו היא מנסה להבין את עצמה ואת הגבול הדק שבין אמון לאינטואיציה.
אהבתי במיוחד את השילוב בין סיפור התבגרות אישי לבין עובדות היסטוריות ודיונים פוליטיים שמרגישים רלוונטיים יותר מתמיד, לצד הנוכחות התל אביבית של שנות השבעים על שלל הדמויות הססגוניות שבה, והכל בכתיבה רהוטה ופיוטית שמצליחה להיות גם נגישה וקולחת.
ממליצה בחום!