מה עושים כשהקול הפנימי זועק לשבור הכל ובו זמנית להחזיק הכל עבור כולם?

כבר הרבה זמן לא יצא לי לקרוא טקסט כל כך עוצמתי, כזה שכל משפט בו נושא עמו התבוננות פנימית עמוקה או תובנה חדה.
יש סיבות רבות לכתיבה, אך במהלך הקריאה הרגשתי את עוצמת המילים כאילו הן עצמן זעקו מבפנים, כאילו זהו טקסט שהיה חייב להיכתב - והדבר מורגש בכל שורה.
לצופה מן הצד, חייה של אודיה נראים שגרתיים - זוגיות יציבה, אם לשלוש בנות, חיי משפחה מסורתיים.
אך מבפנים מציפים אותה סימני שאלה בלתי פוסקים, והדת שעליה גדלה מעוררת בה יותר שאלות מתשובות.
כשניסיונותיה לשכנע את בית הכנסת לאפשר לבתה, שהגיעה למצוות, לקרוא בתורה כושלים, אצל בתה הבכורה מתגלה סוכרת נעורים, וכשהפער בזוגיות הולך ומעמיק - היא חשה שמשהו בתוכה מתחיל להיסדק ומבקש לפרוץ החוצה.
בתוך הטלטלה הרגשית והקיומית הזו, מפגש פתאומי עם חבר ילדות מוסיף ומערער, מדליק ניצוץ שחשבה שכבה, ומעמיד אותה מול שאלות אסורות ורגשות שטמנה עמוק בעברה.

הכתיבה של איילת פיוטית ומופלאה.
היא סוחפת ועמוקה, וברצף האירועים וההתפתחויות היא שוזרת דימויים קסומים, רגישות ואנושיות אין קץ בדמות מורכבת, חזקה ואמיצה המתמודדת עם שאלות מורכבות ומאתגרות.
"כאילו היא השאירה מאחוריה משקפיים שדרכם אני רואה מעבר למה שאני מכירה. משקפיים שבכוחם להסיר שכבות של שקר. נוספה לי זכוכית מגדלת בלשית, שאיתה אני שמה לב לדברים שמהם הייתי מנותקת לפני כן."

לאורך כל הקריאה הרגשתי את אודיה.
את הטלטלה, התשוקה, האשמה, הרצון לשמור על סביבתה ובו זמנית את הצורך לעמוד סוף סוף על שלה ולזעוק את אמונותיה, גם כשהתחושה היא של מאבק חסר סיכוי.
זהו ספר עוצמתי, מרגש, סוחף ומעורר מחשבה, ובמהלך הקריאה הרגשתי גאווה גדולה לקרוא לאיילת הכל כך מוכשרת חברה.
ממליצה בחום!