בכתיבתה של אליזבת גילברט התאהבתי אחרי שקראתי את "לאכול, להתפלל, לאהוב", וכשחבר טוב המליץ לי על הספר עוד בתקופתי בניו יורק, ברור שהקשבתי.
הספר מדבר על חיים יצירתיים ללא פחד וכל מי שיש בו תשוקה יצירתית ואפילו מדוייק יותר- סקרנות יצירתית (מכל סוג, מכתיבה ועד גינון…) יהנה ויעריך אותו לדעתי. הספר כתוב בצורה קולחת וסוחפת ושזורים בו סיפורים מעניינים וחוויותה של אליזבת לאורך חייה כיוצרת וכותבת באופן שמתבל ומוסיף עניין לקריאה.
היא משתפת בתובנותיה ומעלה נקודות מעוררות מחשבה בכל מה שנוגע לתפיסה של חיים יצירתיים.
אהבתי, והתחברתי לגישה שלה- לעובדה שאינה רואה את עצמה כאמנית מיוסרת אלא כצינור לביטוי ההשראה שנוחתת עליה באופן שהיא מגדירה כמופלא, ובאותה הקלות שההשראה מגיעה היא יכולה גם להיעלם ולעבור לאדם הבא, אם אינה מיושמת בפרק הזמן שהוקצב לה.
היא נותנת פרורפורציות וזווית ראלית לכל אלו שמצפים להתפרנס אך ורק מהיצירה שלהם, וממליצה לפחות בהתחלה לתת מקום ליצירה במקביל לנתיב ההתפרנסות, כדי לנטרל את אלמנט החשש, הלחץ והחרדה הכלכלית.
מאוד אהבתי שהספר הרגיש יותר רוחני מאשר ספר עצות או הדרכה, כי בתור מישהי שכותבת, אני רואה המון קסם בתהליך היצירה מעבר לעובדה שהוא דורש השקעה והתמדה.
אחד המסרים החשובים ביותר לדעתי, הוא להיות תמיד בעשייה יצירתית ולפעול ממקום של סקרנות ולאו דווקא של תשוקה. עשייה מכוח האינרציה תמיד מניבה עוד עשייה וכשניהיה סקרנים ונחתור למצוא מענה לשאלות, ההשראה תגיע ממקומות בלתי צפויים.
"יצירה היא אכן נתיב לאמיצים אך לא לחסרי הפחד, ויש חשיבות להבחנה בין השניים".
בקיצור יש עוד לא מעט תובנות ונקודות ששווה להפנים ולזכור, הוא מעודד ומעלה מוטיבציה ומדובר בספר שהוא לגמרי קסם. מומלץ בחום!
הספר צולם על רקע הזריחה בכרתים- קסם גדול בפני עצמו.