הספר המקסים הזה הוא בדיוק מה שצריך לפעמים: מנה מדויקת של חמלה, הומור, תובנות על החיים, ובעיקר – אהבה למילה הכתובה.
מיה היא אלמנה טרייה שמנסה להתאושש מהאובדן המפתיע של בעלה.
פעם היא הייתה אחרת – האמא שידעה להצחיק את הילדים עם מבטא בריטי גרוע במיוחד ודגדוגים מדויקים. אבל מאז שהוא איננו, והיא נשארה לבד עם שני ילדים – היא כבר לא ממש מצחיקה. ולא ממש עצמה.
עכשיו, שלוש שנים אחרי, היא יוצאת למסע יחסי ציבור לרגל יציאת הספר האוטוביוגרפי שלה – מסע שכולל עצירות בסן פרנסיסקו, שיקגו, ואטלנטה – העיר שבה גדלה.
את הילדים היא משאירה עם אבא שלה ומאפשרת לעצמה בפעם הראשונה מאז האובדן להיות לבד ולאפשר לעצמה זמן לריפוי עצמי.
מיה יודעת לתכנן – זה מה שמחזיק אותה, לכן, חוץ מלקדם את הספר, היא גם מתכננת לסדר את חייהן של חברותיה הקרובות.
במהלך השבוע האינטנסיבי הזה, היא מתעמתת עם המציאות המורכבת של חיי חברותיה, עם האתגרים בדינמיקות המשפחתיות – ועם הגעגוע העמוק לבעלה ולאמה, ולמי שפעם הייתה.
בתוך כל זה, ובצל התפרצות הקורונה שמתחילה לזלוג אל תוך המציאות, מיה נאלצת לשאול את עצמה שאלות שלא העזה לגעת בהן – ולהבין שאולי הסיפורים שהיא מספרת לעצמה כדי לשרוד, הם גם אלה שמונעים ממנה לחיות באמת.
אהבתי את הדמויות האותנטיות ומעוררות ההזדהות, את מערכות היחסים עם חברותיה ושיקוף הדינמיקות המשפחתיות המורכבות שלהן, ובעיקר – את מסע ההתמודדות של מיה עם אתגריה האישיים והמקצועיים ככותבת.
זהו ספר מקסים ונוגע ללב, שמצליח לגעת ברגישות ובקלילות יחסית באתגרים הלא פשוטים של החיים.
ממליצה בחום!