הספר הזה סקרן אותי כל כך!
מרגע שיצא, הוא עורר מחלוקת.
לצד ביקורות מהללות ומשבחות, היו גם אלו שייחסו את ההצלחה למסע יח״צ חכם ושיווק מדויק.
הרגשתי שאני חייבת לבדוק בעצמי אם ההייפ מוצדק.
ואולי לא מפתיע שכמו התגובות המפולגות שהוא מעורר, גם אני מצאתי את עצמי חצויה.

בעקבות פגישה עסקית שנקבעה בניו יורק,
אמנית מפורסמת למחצה מחליטה לנצל את ההזדמנות ולצאת לנסיעה מחוף אל חוף, מלוס אנג'לס לניו יורק. במרחק של חצי שעה מביתה, היא סוטה לפתע מן המסלול המתוכנן, עוצרת במוטל אנונימי לחלוטין, ומגלה את עצמה במסע מסוג אחר לגמרי.
כזה שלא תכננה ולא דמיינה.

"התגלמתי מחדש. ברור שתמיד הייתי כאן בפנים, אבל באופן זהיר כל כך, כמו אדם שאף פעם לא רוצה לפרוק את חפציו אף שברור לו שהוא עומד לשהות במקום כלשהו זמן מה."

במהלך הקריאה מצאתי את עצמי נעה בין הערכה עמוקה לאותנטיות, ישירות וכנות בלתי מתפשרת של מסע ההתעוררות והגילוי העצמי לבין הסתייגות, כמו מי שמתנדנד בין רגעי התגלות לבין בלבול.

מירנדה מצליחה מצד אחד לתאר באופן חד, ריאליסטי וישיר, את השחיקה שבנישואין ובהורות, ואת אותה נקודת תפר כה רגישה באמצע החיים, רגע לפני המנופאוזה.
מצד שני, לצד רגעי החסד והגילוי הללו, היו גם חלקים שהותירו בי תחושת זרות, כאילו הספר מנער אותי מעט מעבר למה שביקשתי, או מציב מראה בזווית שמעוררת בי בו זמנית מחשבה והסתייגות.

זהו מסע אמביוולנטי של גילוי עצמי, מרומם ומערער, עוצמתי אך גם מאתגר.
הספר כזה שקשה להישאר אדישים אליו,
ועדיין לא לגמרי ברור לי אם זה “בקטע טוב” או פחות.