יש הבדל בין לדעת לבין להרגיש. בין להכיר את העובדות ההיסטוריות לבין להישאב אל תוך סיפור ולחוות אותן מבפנים. כאן בדיוק טמון בעיניי כוחם של רומנים היסטוריים טובים באמת.
ממרום גיל שמונים, פרח שושן האלמנה ("זו שעוד לא מתה") פורסת בפנינו את סיפור חייה ואת התהוותה של חברות עמוקה ויוצאת דופן בינה לבין פרח שלג.
הימים הם ימי השלטון הקיסרי בסין של המאה ה 19. נשים נדרשו לציית, לשאת בעול תחזוקת הבית ולהרחיב את התא המשפחתי, כשמעל הכל מרחפת ציפייה אחת ברורה, ללדת בנים, אף שלא הייתה להן כל שליטה על כך.
כפות רגליים קטנות נחשבו לסמל של יופי ומעמד, והמנהג האכזרי והמצמרר של קשירת הרגליים ליווה ילדות מגיל צעיר מתוך אמונה שכך יובטח עתידן.
"רק דרך הכאב תגיעי אל היופי. רק דרך הסבל תזכי למצוא שלווה ומנוחה. אני החובשת, אני הקושרת, אבל את היא שתראי את הברכה."
בתוך מציאות של בדידות, מגבלות והיעדר חופש, אחד ממקורות הנחמה היחידים היו אותן חברויות נשיות מיוחדות. הלאוטונג ("החברה התאומה"), שאליה שודכו הילדות עוד בגיל צעיר ונקשרו לכל החיים.
דרך הקשר הזה, ובאמצעות שפת הסתרים הנשית (הנושו) שנכתבה על מניפות, הן יכלו לבטא את מחשבותיהן, פחדיהן ותקוותיהן בעולם שבו קולן כמעט שלא נשמע.
סיפור חייה של פרח שושן מרתק, קשה, ורווי כאב.
דרך עיניה אנחנו נחשפים לתרבות, למנהגים ולהלך הרוח של התקופה. לא היה קל לקרוא על הבדידות, האובדן והכאב, ובעיקר על היעדר החום והחמלה שהיו חלק בלתי נפרד מחייהן של רבות מהנשים, אבל לצד הכאב בלטה עוצמתן והיכולת שלהן למצוא משמעות ותקווה בתוך מציאות בלתי נתפסת.
באמצעות דמויות מורכבות ואנושיות, וכתיבה רגישה ומלאת חמלה, ליסה מצליחה להחיות עולם שלם שנראה רחוק מאיתנו בזמן ובמקום, אך במובנים מסוימים הוא קרוב יותר מכפי שנדמה.
זהו רומן יפהפה ומטלטל על כוחה של חברות נשית, על אהבה, נאמנות, וחרטות, ועל האופן שבו קשר אחד יכול לעצב חיים שלמים.
ממליצה בחום!