הספר הזה גרם לי לחשוב על איזה סוג קוראת אני.
מצאתי את עצמי לא פעם מרימה גבה, עם התחושה שמשהו בהשתלשלות האירועים פחות אמין – ובכל זאת, ממש נהניתי!
אז אם גם אתם מסוג הקוראים שמתמסרים לחוויית הקריאה, זורמים עם העלילה ופחות מתעכבים על ריאליזם מדויק – מחכה לכם כאן ממתק אסקפיסטי ומחמם לב.
ולנטינה זוכרת בדיוק את הרגע שבו אמא שלה פשוט נעלמה מחייה. היא הייתה רק ילדה בת 12, והלב שלה נשאר תלוי באוויר.
אבא אמר שאמא נסעה ללונדון – אבל למה? הוא מעולם לא הסביר.
מאז נותרה רק שתיקה, כעס, כאב עמום וגעגוע שלא נעלם.
היום, כשהיא כמעט בת שלושים, ולנטינה עוצרת רגע לנשום. היא לבד, אחרי פרידה כואבת, והחיים מרגישים לה לא לגמרי מה שתכננה עבור עצמה.

ואז מגיעה בשורה מטלטלת: אמא שלה נפטרה, והשאירה לה חנות ספרים קטנה בלונדון.
נחושה מתמיד לסגור מעגל ולנטינה מחליטה לנסוע ולנסות להבין מי הייתה אמא שלה באמת – ואולי, גם מי היא עצמה.
הספר נע בין שני צירי זמן, בין קליפורניה ולונדון, ומתחקה אחר סיפורה של אלואיז – האמא שנטשה.
בין מכתבים ישנים, זיכרונות, ורמזים מתחיל להירקם סיפור חדש.
אט־אט מתבהרת התמונה, והשאלות שנותרו פתוחות כל השנים מקבלות סוף־סוף תשובות.
הספר הזכיר לי את "רשימת המשאלות" של לורי נלסון ספילמן ואת "חורף בניו יורק" של ג'וזי סילבר –
כך שאם אהבתם את שניהם, סביר מאוד שתתאהבו גם בספר הזה.
ממליצה בחום!