מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים / מרי אן שייפר, אנני בארוז:
רומן מכתבים (על מלא!).
חייבת להודות שלקח לי קצת זמן להתרגל לקצב, לריבוי המכתבים ובעיקר לעקוב אחר מי כותב למי, אבל מבחינתי ההתמדה הייתה שווה את זה.
השנה היא 1946, מלחמת העולם השנייה הסתיימה רק חודשים קודם לכן, וג'ולייט אשטון, סופרת שמחפשת נושא לספר הבא שלה, מקבלת מכתב מגבר אלמוני מהאי גרנזי.
דרך ההתכתבות ביניהם היא נחשפת ל"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", מועדון שנולד בתקופת הכיבוש הגרמני כאליבי להפרת העוצר, והפך עם הזמן למקום של חברות, נחמה ושייכות.
ג'ולייט מתחילה להתכתב עם חברי המועדון, נחשפת לסיפורים שלהם ולמה שעבר על תושבי האי בזמן המלחמה, ואט אט נשאבת פנימה.
מה שמתחיל כחיפוש אחר השראה לכתיבה, הופך למשהו הרבה יותר אישי ועמוק.
יש משהו יפה כל כך באיטיות של התקשורת הזו. בעולם שבו אנחנו רגילים לתגובה ולסיפוק מיידיים, ל"וי כחול" ולהודעות שנשלחות ברגע, יש כאן אנשים שכותבים, שולחים ומחכים.
המילים מקבלות משקל אחר, ובין מכתב למכתב נוצרת אינטימיות מסוג אחר.
ג׳ולייט מוצאת את עצמה בתוך מעגל של אנשים חדשים, והמפגש איתם פותח בפניה עולם של קשרים, סיפורים וחיבורים בלתי צפויים.
ובתוך כל החום, החברות והאהבה למילה הכתובה, יש גם רובד היסטורי כואב. דרך חברי המועדון אנחנו נחשפים לחיים תחת הכיבוש הגרמני באיי התעלה. למחסור, לאובדן ולזוועות שהותירה המלחמה. מה שחשף בפניי פרק בהיסטוריה שלא הכרתי קודם.
הייתי שמחה להכיר את הדמויות קצת יותר לעומק, וגם הרובד הרומנטי הרגיש לי קצת מואץ לקראת הסוף. אבל בסופו של דבר, אהבתי את הספר מאוד. יש בו היסטוריה, חברות עמוקה, אובדן, אהבה, נשים חזקות, עצמאיות ומעוררות השראה, ובעיקר אהבה גדולה לספרים ולחיבורים שהם יוצרים בין אנשים.
אז אם תצלחו את הזמן שלוקח להתרגל לבליל המכתבים והדמויות, מחכה לכם ספר מקסים, מרגש ונוגע ללב!