הכתיבה הייחודית של טלי פשוט לפתה אותי.
היא פיוטית ועדינה, עד שמתחת לרכות המילים מתחילה להתגלות עוצמתן האמיתית.
הדיסוננס הזה, בין היופי של השפה לבין הכאב שהיא נושאת, יוצר חוויית קריאה מטלטלת, כזו שקשה להניח מהיד, וממשיכה להדהד זמן רב אחרי שהקריאה מסתיימת.
לאורך הספר אנחנו מתוודעים אל שתי דמויות, תמר ונורית, שסיפוריהן נעים במקביל כמו ציורי הריבועים של רותקו שמוזכרים בספר.
כמו בציוריו, הפשטות לכאורה מסתירה בתוכה עומק רגשי, מתח תמידי שמתקיים בין הצבעים, בין השכבות, בין מה שנאמר לבין מה שרוחש מתחת לפני השטח.
תמר ונורית נושאות כל אחת מטען אחר, כאב אחר, אבל המתח מלווה את שתיהן. אותו מתח בין עבר להווה, בין כמיהה למציאות, בין מי שחשבו שיהיו לבין החיים כפי שהתעצבו בפועל.
נורית, שמעולם לא התאוששה באמת מגירושי הוריה, מנסה לנווט בתוך הזוגיות והאימהות שלה, בזמן שהסדקים הישנים ממשיכים להכתיב את התנועה שלה בעולם. ותמר שמתמודדת עם אשמה כפולה, האחת כלפי בן זוגה והשניה על מות אחיה הבכור, שהיא נושאת עימה לכל מקום יחד עם דמותו שמלווה אותה.
וכמו בין הצבעים, גם בין שתי הדמויות מתקיים מתח שקט עד לנקודת המפגש ביניהן שנבנית ברגישות ובאיפוק.
אחד הדברים שהכי אהבתי בספר, מעבר לכתיבה המופלאה והנוגעת (כמה יפה היא כותבת!) הוא עד כמה הוא מדויק. כל מילה בו נושאת משמעות, בלי רעש מיותר. טלי נשארת קרובה מאוד לתמר ונורית, ודווקא מתוך האיפוק הזה נוצר עומק רגשי עוצמתי, והדרך שכל אחת מהן עוברת חודרת עמוק ומעוררת הזדהות ומחשבה.

"זמני זה עניין של זמן, הוא אמר, ומאז זוחלות השעות באיטיות בלתי נסבלת והבית טווה סביבה את קוריו הדקיקים. רכותם המלטפת נעמה לה בתחילה, עכשיו הם מהדקים את לפיתתם סביבה."

זהו ספר על כאב, אבל גם על היכולת להשתנות מתוכו. האימהות על גווניה השונים עומדת במרכז, אך הוא נוגע גם בהתמודדות עם אובדן, באכזבות, בבדידות ובניסיון להחזיק את עצמנו שלמים בתוך עולם לא מושלם. אבל יותר מהכל, זהו ספר על תקווה. על החיפוש אחר תיקון וריפוי, ועל ההבנה שהדבר שאנחנו מבקשים למצוא בחוץ היה בתוכנו כל הזמן.
ממליצה בחום!