אחרי שסיימתי את "החברה הגאונה" (הראשון בסדרה בינתיים), היה לי ברור שזה לא יהיה הספר האחרון של אלנה שאקרא, והוספתי עוד כמה מספרייה לרשימה הבלתי נגמרת שלי.
השילוב הייחודי בין כתיבה נוקבת, פיוטית וסוחפת הוא כזה שקשה להניח מהיד.
באחר צהריים שגרתי, בעלה של אולגה מודיע לה שהוא עוזב ומותיר אותה מאובנת ליד הכיור.
מנקודה זו אנחנו נחשפים לתהליך ההתמודדות שלה עם ההשלכות המעשיות והמנטליות של אותה נטישה.
התמודדות שמתחילה באיפוק ואפילו במעין ממלכתיות, וממשיכה בטלטלה רגשית ההולכת ונבנית עד לכדי דרמה סוערת.
בתוך שגרת חייה של אולגה, אלנה שוזרת את תהליך ההתפרקות הפנימי שלה, ומפרק לפרק, המציאות הולכת ומוקצנת עד שהיא לרגעים מאבדת אחיזה.
אלנה מתארת באופן מטלטל את הטלת הספק של אולגה בכל מה שידעה כחייה עד אותו רגע.
את ההתפרקות, את אובדן השליטה, את מנעד הרגשות הקיצוני שנע בין זעם לרחמים עצמיים, ואיך אישה אינטליגנטית ומודעת מתחילה לפקפק בכשירות מחשבתה.
מה מציאות, ומה דמיון?
איזו פעולה בוצעה, ואיזו רק נחשבה?
הגבולות מיטשטשים, והקרקע כבר לא יציבה.
עוצמת התהליך הזה נובעת דווקא מהמקום המודע.
זו לא דמות "עיוורת", אלא כזו שרואה, מבינה, מזהה, ובכל זאת לא מצליחה לעצור את עצמה, ואת התהום שהולכת ונפערת תחתיה.
״כן, הייתי טיפשה. ערוצי החושים היו אטומים, מי יודע ממתי כבר לא זרמו בהם החיים. איזו טעות הייתה זו לנעול את משמעות קיומי בטקסים שהציע לי בהתלהבות זוגית מתונה.״
זהו לא רק סיפור על נטישה, אלא על התפרקות.
על אישה שלא רק ננטשת, אלא גם מאבדת לרגעים את עצמה, ומתמודדת עם הגילוי המטלטל של עד כמה זהותה שברירית ומורכבת, ולצד כל זה גם מנסה לאסוף את עצמה מחדש.
דמותה של אולגה מטלטלת מפני שהיא לא מעוררת הזדהות מיידית או חיבה, אלא רגשות קיצוניים ורצון עז לנער אותה, לצד חמלה עמוקה.
זהו לא ספר פשוט. הוא מטלטל ועוצמתי, אבל גם נותן תקווה שגם מהמקום הנמוך ביותר אפשר לצמוח ולבנות את עצמך מחדש.
ממליצה בחום!