לפעמים די במשפט אחד כדי לערער עולם שלם.
ג'ובאנה שומעת במקרה שיחה בין הוריה, במהלכה אביה אומר לאימה שהיא "מקבלת את הפרצוף של ויטוריה". השוואה שג'ובאנה מבינה מיד כאמירה שהיא הולכת ונעשית מכוערת, שכן שמה של דודתה "הצטלצל בבית שלי כאילו היה שם של יצור מפלצתי המכתים ומזהם את כל הנוגעים בו אפילו קלות."
דווקא האגביות שבה נאמרו מילותיו של אביה, והעובדה שלא היה מודע לנוכחותה, הן שהופכות אותן למטלטלות כל כך. הן לא רק פוגעות בה, אלא מערערות את כל מערכת האמיתות והאמונות שעליה נשען עולמה.
בעקבות דבריו, ג'ובאנה מבקשת ליצור קשר עם דודתה  שעד אז הייתה עבורה לא יותר מדמות מאיימת ולא מוכרת שהוריה הרחיקו מחייה, ויוצאת למסע התבגרות והתפכחות מטלטל.
המפגש עם דודתה פותח בפניה עולם שלא הכירה.
את נאפולי הקשה והענייה, וצדדים חדשים בהוריה ובמשפחה שבה גדלה. דרך עיניה של ויטוריה היא מתחילה לבחון מחדש את האנשים שהעריצה ואת הסיפורים שעליהם גדלה, והדימוי האידילי שהחזיקה בו הולך ונסדק, יחד עם תמימותה. הישירות והוולגריות שבה ויטוריה מדברת על גוף, תשוקה ומין פותחת בפניה עולם נוסף, ומטשטשת בהדרגה את הגבול בין התמימות של הילדות לבין המורכבות של עולם המבוגרים.
זהו לא רק סיפור על נערה שמתבגרת, אלא רומן שבוחן באופן חד ובלתי מתפשר את קריסת הדימוי האידיאלי של המבוגרים בעיניה, את הצורך באישורם ואת תהליך ההתפכחות שלה. מה שהחל מתוך פגיעה וערעור הופך בהדרגה למסע של גיבוש זהות משל עצמה.
זהו ספר לא פשוט. התיאורים בו רחוקים מלהיות מעודנים, והם חושפים את חלקיה הפחות יפים של נאפולי ושל הטבע האנושי. אבל כאן נמצאת גדולתו בעיניי. באופן שבו אלנה מציגה את הדיסוננס בין החזות המוקפדת לבין מה שמסתתר מתחתיה, בין אמידות לעוני, ובין נאמנות לבגידה. וכמו בספריה האחרים, גם כאן הכתיבה שלה פשוט מופלאה. היא מצליחה לתאר את נבכי נפשה של ג'ובאנה, את מחשבותיה, ואת תובנותיה באופן מבריק, וליצור חוויית קריאה עוצמתית, מטלטלת ומעוררת מחשבה.
ממליצה בחום!