אני ממש זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי את אשכול נבו. זה היה עם "משאלה אחת ימינה", בנסיעת רכבת באחד הביקורים שלי בארץ, כשעוד גרתי בניו יורק. כמעט שני עשורים עברו מאז, אבל החוויה עדיין זכורה לי היטב. כמה נסחפתי עם המילים ועם הדמויות, ועד כמה הישראליות שפעמה בין הדפים נגעה בי, כנראה אפילו יותר בגלל המרחק והגעגוע שהתעצם עם כל ביקור.
גם בספרו החדש הישראליות חיה ונוכחת, אבל הפעם היא מקבלת משמעות אחרת. הייחוד שלו טמון בדרך שבה הוא מצליח לתפוס ברגישות ובדיוק מה זה אומר להיות ישראלי עכשיו. בתקופה הזאת. אחרי השבעה באוקטובר.
הוא סוחף, נוגע ומכמיר לב (מבלי להיות כבד), אבל בעיקר מצליח לגעת במקומות שמרגישים כל כך מוכרים, גם כשהסיפורים עצמם אינם בהכרח שלנו.
חששתי מהקריאה. חששתי מספר שיחזיר אותי אל אותו יום, אבל לא משנה כמה ננסה להתרחק ממנו, הוא כבר חלק ממי שאנחנו. ממי שנהיינו מאז.
הספר מורכב ממספר סיפורים, ובמרכז כל אחד מהם דמויות כל כך אנושיות ואותנטיות, שקל למצוא בהן משהו מעצמנו או מאנשים שאנחנו מכירים. כל אחת מתמודדת עם ההשלכות של אותו יום בדרך אחרת, לעיתים באופן ישיר ולעיתים דרך האדוות שהוא ממשיך לשלוח אל תוך חייה. אבל כולן, בדרך כזו או אחרת, מחפשות משהו להיאחז בו בתוך כל חוסר הוודאות הזה.
מה שהופך את הסיפורים לכל כך חזקים הוא האנושיות שבהם, והדרך שבה נבו מתאר ברגישות את הקושי, את הגעגוע ואת הניסיון פשוט להמשיך לחיות בתוך מציאות שזר לא יבין.
בין גיבורי הספר, מפונה שמתגעגעת לבשל בביתה, מילואימניק שמשתוקק למקלחת חמה ולתחושה של בית, זמרת שרק רוצה לחזור אל בנה, ואב שמוצא את עצמו נעול מחוץ לביתו באמצע הלילה. הסיפורים שונים זה מזה, אבל את כולם מחבר אותו צורך בסיסי בחיבור אנושי. להרגיש שמישהו רואה ומבין את מה שהם נושאים. אהבתי במיוחד את הדרך שבה הסיפורים נשזרים זה בזה, ואת האופן שבו הם ממשיכים להדהד ולעורר מחשבה גם אחרי שסיימתי לקרוא.
הספר מתאר מציאות לא פשוטה, אבל היא שלנו. ולמרות הכל, נשארתי בסוף הקריאה עם תחושה של תקווה. תקווה שזמן, חיבור ומילים אולי יוכלו לאחות משהו ממה שנשבר.
ממליצה בחום!