לשתוק ולהדחיק או לשתף ולספר החוצה?
לאחרונה בעקבות המציאות המורכבת אני נוטה לקרוא ספרים שיש בהם מין הקלילות והאסקפיזם, אך יש ספרים שחשוב וצריך לקרוא למרות העובדה שהם אינם קלים וכואבים.
ספרה החשוב של מירי שטרן-לב הוא ללא ספק אחד מהם.
"גוף ראשון: נוכחת" מתאר את סיפורה של מיכל סולימר בונה בת ה55 שמחליטה להציף שאלות שרודפות אותה במשך שלושה עשורים מאז אותו קיץ בו נאנסה. במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, היא מחליטה להעמיק ולחקור מהו מחיר השתיקה. כיצד הפגיעה משפיעה על קבלת ההחלטות ועל דרך ההתמודדות של נפגעות תקיפה מינית עם סיטואציות שונות בחייהן.
יחד עם חמש נשים אמיצות בנות דורה היא יוצאת למסע כן, חשוף, כואב ומלא תקווה בכרתים. במהלך שהותן ניתנת להן במה מכילה, נטולת שיפוטיות ותומכת לדבר את סודן ולשתף בחוויותיהן הקשות (עבור חלקן בפעם הראשונה).
"אסור להיכנע לפחד ולשתיקה. צריך לדבר. לדעת ולבטוח שיש שם מישהי או מישהו עבורנו."
חווית הקריאה לא פשוטה וכואבת, אי אפשר להישאר אדישים לעדויות שמובאות וליבי כאב את כאבן של אותן נשים אמיצות. אך למרות הקושי הרב, הייתה פה תקווה לצמיחה מתוך הכאב. תקווה לעתיד טוב יותר בו נשלחות אדוות של תיקון לעולם כפי שאמרה וקיוותה דמותה של מיכל. הספר מציף סוגיות חשובות, ומעלה את חשיבות חינוך החברה והבנת מורכבות ההתמודדות עם הטראומה. הספר כואב ומרגש כאחד וכתיבתה של מירי נוגעת, רגישה וסוחפת.
תודה לך מירי על ספר חשוב, אמיץ, סוחף ומרגש.