מהם גבולות העצמי שלנו? מי אנחנו בתוך המארג האנושי הזה?
אלינה (אלי) תמיד רצתה להשתייך. להרגיש חלק.
בין אם בנערותה בפנימייה בירושלים כשהשתוקקה להכרה ממיכאל ולהרגיש נחשקת, ובין אם כיום כשהיא מאורסת לאדם בגיל עשרים ושש ועוסקת במחקר.
אנחנו נחשפים לראשונה לאלינה בהווה, במסיבה עם תחושה של פעם, כשדמות מעברה צצה ופותחת צוהר לכל מה שחשבה שהותירה מאחור - חברים, אנשים שהגדירו את עולמה, וסוד אחד גדול שהיא ממשיכה לשאת על כתפיה.
שאלת המחקר שלה "איך אנשים מתחברים זה לזה, ולמה הם בוחרים להתקרב דווקא לאדם מסוים ולא לאחר?" מהדהדת גם בחייה האישיים. וכשעברה דופק על דלת ההווה, היא נאלצת לשאול את עצמה שאלות עמוקות ולהביט במראה. האם מה שהיא מרגישה הוא אהבה, או שהכמיהה לבית חם ולתחושת ביטחון היא שמניעה אותה. האם הרצון להשתייך גובר על הרצון בתשוקה אמיתית, ומה קורה כשהשניים מתנגשים.
"ברוכה השבה למציאות. פה צריך להתמודד."
במעברים קולחים בין עבר להווה עולה השאלה מה מאלינה של פעם עדיין מהדהד בה, והאם באמת משהו השתנה? או שהיא עדיין נעה בין לבין, במרחב הביניים, ממשיכה לשאת סוד שמערער את תמונת המציאות שיצרה לעצמה.
"אולי אתקע בנסיעה הזאת לנצח. אמשיך לנסוע במעגלים עד שיום אחד אהיה זקנה ועייפה מדי ואהיה חייבת כבר לרדת מהאוטובוס. החיים ימשיכו להתרחש בחוץ, אבל אני אתחבא מהם כאן, באזור הדמדומים שבין לבין."
נהניתי לחזור אחורה בזמן, לתקופת הנעורים, לחוויות, לדינמיקות החברתיות, ולאתגרים שכולנו מכירים, לצד ההתעצבות כבוגרים, הרצון להרגיש שייכים והניסיון לדייק את גבולות העצמי. ואת הדרך שבה הספר משקף עד כמה חוויות העבר ממשיכות להשפיע ולעצב את תפיסת המציאות שלנו גם היום.
הספר נוגע ברגישות גם בהפרעות אכילה, זהות נשית והתבגרות מינית, ומציף שאלות שנוגעות לכולנו, על המתח שבין הרצון להשתייך לבין הסיכון לאבד את עצמנו, ומה אנחנו מוכנים להקריב כדי להיות חלק ממשהו.
הכתיבה של ליז רגישה וסוחפת, ומצאתי את עצמי מסמנת לא מעט משפטים שנשארו איתי ועוררו בי מחשבה.
ממליצה בחום!