ספרים טובים הם כאלה שמפעילים בנו משהו. תזוזה פנימית, מחשבה או רגש חזק, ואין ספק שספרה של חן עושה בדיוק את זה. זהו לא ספר קל, אבל יש לחן יכולת מופלאה לגעת בנושא כואב ומורכב בצורה כל כך רגישה ואנושית, כך שהקריאה בו נשארת סוחפת לכל אורכה.
השנה היא 2062 וחגית היא בת שמונים ואחת.
היא מרגישה שהיא מתחילה לאבד את עצמה במשעולי מוחה, כשהיא חווה התדרדרות קוגניטיבית משמעותית. היא מחליטה לכתוב יומן שבו היא פורסת ומגוללת את סיפור חייה, את נישואיה, אימהותה וחוויות העבר שיצרו את פסיפס חייה. זו התבוננות פנימית עמוקה, כנה באופן בלתי מתפשר ואנושית כל כך. כתיבתה של חן אותנטית עד כדי כך שבאמת ישנה תחושה של קריאת יומן. אין פה עידון או ייפוי, אלא שיקוף כן של חוויה אנושית על כל מורכבותה.
הזקנה היא משהו שעומד בפני כולנו (אם נהיה ברי מזל), ולכן הטקסט הזה כל כך עוצמתי ומטלטל.
הוא מעמת אותנו עם מה שפחות נעים לנו לחשוב עליו, אך הוא חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו. בין הזכרונות, הבחירות, ההחמצות והאנשים שעיצבו את חייה, אנו חווים עם חגית גם את ההידרדרות הקוגניטיבית עצמה. את חוסר הבהירות, את התפוגגות הצלילות (המומחשת באמצעות שגיאות כתיב ההולכות ומתרבות ככל שהיומן מתקדם), את הפרנויה, ובעיקר את אובדן העצמי, אותה תחושה בלתי נתפסת שבה אט אט חגית מפסיקה לזהות את עצמה.
"התחושה הזו מפחידה אותי, כשאני פתאום לא לגמרי מזהה או לא בטוחה. תחושת זרות כזאת. כאילו אני פה אבל לא באמת פה. כאילו אני מנותקת מעצמי."
אנחנו בעצם חווים את סיפור חייה במקביל לדמנציה ההולכת ומתגברת בהווה. העובדה שחן בחרה למקם את הרומן בעתיד מאפשרת לה להתבונן גם באתגרים שמלווים אותנו בימים אלו. בטכנולוגיה שיש בה כוח ליצור ריחוק, בנטייה לשקוע במסכים במקום בחיבור אנושי, בשיפוט העצמי, בדיכאון, באתגרי ההורות ובמורכבות היחסים הזוגיים והמשפחתיים.
נשאבתי להתבוננות הפנימית של חגית ולניסיון שלה לתעד את הרגעים שעיצבו אותה כרעיה, כאם וכאישה, בכנות חשופה ובלי מסכות, כדיסוננס לתרבות הפילטרים וההאשטג אושר שבה אנחנו חיים (מה שהיא אגב עושה בהומור עצמי חד ושנון גם בבלוג שלה "אמא עייפה דיה").
זהו סיפור שיש בו כאב, ריחוק, געגוע ותסכול, אך גם הומור, תשוקה ואנושיות, שהופכים את הקריאה למרתקת וסוחפת למרות המורכבות והקושי שבין הדפים.
זהו ספר נוגע, מטלטל ומעורר מחשבה, שהמשיך להדהד בי גם אחרי סיום הקריאה.
ממליצה בחום!