זהו הספרון הרביעי שיצא לי לקרוא בסדרת "קולות" המשובחת של אתר עברית, וגם הפעם זו הייתה חוויה שאי אפשר להישאר אדישים אליה.
לא נשמתי הרבה תוך כדי הקריאה.
המילים לא השאירו מקום לאוויר.
נזכרתי בסרטון שבעלי שלח לי לפני כמה ימים, שבו נאמר שברגעים כאלו, צריך דווקא לנשוף.
לרוקן את הריאות, ולא לשאוף.
כתיבתה של שרון חדרה עמוק כל כך, עד שלא הייתה לי ברירה אלא לנסות.
נשיפה ארוכה. ריקון, ורק אז, שאיפה.
לא הייתי מוכנה לעוצמת המילים ולעוצמת הכתיבה.
כפי שגם שרון ואבישי לא היו מוכנים לשינוי הכיוון החד בחייהם.
החיים אינם צפויים, אבל יש תפניות שמערערות מן היסוד את כל מה שחשבנו שידענו, ואת כל ההגדרות.
הגילוי וההתמודדות עם מחלתו של אבישי הייתה רעידת אדמה.
כזו שדרשה התאמה מחדש של מארג החיים, ושל המילים.
"לא הבנתי את כל מה שהוא אמר, אבל הבנתי היטב את המנגינה - אני יודעת לזהות מנגינות כאלה של מילים שנאמרות כי הן צריכות להיאמר."
זו התמודדות משותפת, אבל הסיפור הוא סיפורה של שרון, שמשתפת אותו באומץ, כנות נדירה וכתיבה רגישה ונוגעת עד כאב.
יש בו חרדה, קושי ועצב, אך לצד כל אלה,
כוחות עצומים, תקווה ואמונה בחיים ומעל הכל אהבה.
חיבור עמוק ומיוחד שהיא ואבישי חולקים, אהבה שמחזיקה, מטלטלת, מעצימה ומאירה גם ברגעים החשוכים ביותר.
זוהי קריאה עוצמתית ונוגעת ללב, שמזכירה עד כמה גדול כוחה של אהבה, וממשיכה להדהד זמן רב אחרי סיומה.
ממליצה מכל הלב לקרוא🙏🤍