עקרונות "כוחו של הרגע" - איך למצוא שקט בתוך הסערה

"כוחו של הרגע הזה"- איך למצוא מעט שקט בתוך הסערה:

אי שם, במה שמרגיש היום כמעט כמו חיים אחרים, השתתפתי בסדנת מיינדפולנס. בין נשימות מודעות, תרגילי נוכחות וכמה שתיקות שבהתחלה הרגישו מעט מביכות, המליצו לנו לקרוא את "כוחו של הרגע הזה" של אקהרט טולה. חזרתי אליו דווקא בתקופה שבה היה קשה במיוחד להיות נוכחת. כשהלב כבד, הראש רץ קדימה, החדשות לא נותנות מנוח והצורך להבין מה יהיה כמעט משתלט על ההווה, הרעיון המרכזי של הספר קיבל עבורי משמעות אחרת.

טולה חוזר שוב ושוב אל רעיון שנשמע כמעט פשוט מדי: החיים מתקיימים ברגע הזה.

אנחנו יכולים ללמוד מהעבר, לחשוב על העתיד, לתכנן ולהיערך, אבל המקום היחיד שבו אנחנו באמת יכולים להיות ולעשות משהו הוא עכשיו. ואנחנו צריכים להיות נוכחים ברגע הזה.

נוכחות היא היכולת להיות לרגע עם מה שיש, גם כשהוא לא נעים, בלי להוסיף אליו מיד עוד שכבה של תרחישים, פרשנויות ומאבק פנימי.

אלה הדברים שנשארו איתי כשסיימתי את הקריאה, ובעיקר אלה שאני מנסה לזכור בתקופות שבהן המחשבות רועשות במיוחד:

הרגע הזה הוא המקום שבו החיים מתרחשים.

קל מאוד לבלות חלק גדול מהיום בשחזור של מה שכבר קרה או בחשש ממה שעוד עלול לקרות. אבל הגוף שלנו נמצא כאן. הנשימה כאן. הרגע שאנחנו יכולים לפעול בתוכו הוא הרגע הנוכחי.
לא כל מחשבה דורשת מאיתנו תגובה.

הראש מייצר סיפורים ללא הפסקה. חלקם שימושיים, אחרים מפחידים, שיפוטיים או פשוט חוזרים על עצמם. אחד הרעיונות שאני אוהבת בספר הוא האפשרות להבחין במחשבה בלי להפוך אותה מיד לעובדה.
יש הבדל בין כאב לבין המאבק בכאב.

יש מצבים קשים שאי אפשר לחשוב אותם החוצה. אבל לעיתים אנחנו מוסיפים לקושי שכבר קיים את ההתנגדות לכך שהוא בכלל קיים: זה לא היה אמור לקרות, אני לא אמורה להרגיש כך, הכל חייב להיפתר עכשיו. לפעמים עצם ההסכמה לומר "זה מה שיש ברגע הזה" מפחיתה מעט מהמאבק.
אנחנו יותר מהמחשבות שלנו.

מחשבה יכולה להיות חזקה, משכנעת ורועשת מאוד ועדיין להיות רק מחשבה. היא לא בהכרח אמת, והיא בוודאי לא כל מי ומה שאנחנו.
השקט לא תמיד נמצא מחוץ לרעש.

אני אוהבת את הרעיון שאפשר למצוא רגע קטן של שקט גם כשהמציאות עצמה לא שקטה. לא שקט מוחלט, אלא מרווח קטן בין מחשבה לתגובה. מקום שממנו אפשר לבחור כיצד לפעול במקום להגיב אוטומטית.
הגוף והנשימה הם דרך לחזור להווה.

כשהראש נמצא חמש שעות קדימה, לפעמים הדרך הפשוטה ביותר לחזור היא דווקא פיזית: להרגיש את כפות הרגליים על הרצפה, לשים לב לנשימה, להרגיש את האוויר נכנס ויוצא. לא כדי לפתור דבר, אלא כדי לחזור לרגע שבו אנחנו נמצאים.
לא הכל חייב להיפתר עכשיו.

זה אולי הדבר שאני הכי צריכה להזכיר לעצמי. הרצון להבין, לסגור קצוות ולדעת מה יקרה יכול להיות מתיש בפני עצמו. לפעמים אין כרגע תשובה, וזה לגמרי בסדר.

אני לא חושבת שאפשר לחיות כל הזמן בנוכחות מלאה, ובטח שלא הייתי רוצה להפוך גם מיינדפולנס לעוד יעד שצריך להצליח בו. המחשבות ינדדו. אני אדאג. אני אחשוב ואנתח דברים שקרו. אבל אולי התרגול הוא פשוט לשים לב מתי הלכנו רחוק מדי, ולחזור. כל פעם מחדש. לנשימה. לגוף. למה שקורה ממש עכשיו.לרגע הזה.

לא משום שהרגע הזה תמיד נעים, אלא משום שזה הרגע היחיד שבו אנחנו באמת נמצאים.

ולפעמים, בתוך סערה שאי אפשר לעצור, רגע אחד של נוכחות הוא כבר סוג של עוגן.