נאום המעלית

נאום המעלית:

כשהספר הראשון שלי רק יצא לאור, הגעתי לשיעור פילאטיס. נכנסתי לסטודיו, והמדריכה פנתה אליי מיד:

 "את כתבת ספר, נכון?"

השאלה תפסה אותי לגמרי לא מוכנה.

בהתרגשות שאלתי אם היא קראה אותו, והיא חייכה ואמרה שעדיין לא, אבל ראתה שמישהי מהסטודיו העלתה סטורי  שהיא מתחילה לקרוא.

ואז הגיעה השאלה הכי מתבקשת בעולם:

"אז על מה הספר?"

פשוט, נכון? כתבתי אותו. חייתי עם הדמויות שלו במשך חודשים ארוכים. אני יכולה לדבר על העלילה, על התמות, על הרקע, על תהליך הכתיבה, על למה בחרתי דווקא בניו יורק. אבל כשצריך לענות בכמה משפטים חדים, ברורים ומסקרנים, זה פתאום הרבה פחות פשוט. מצאתי את עצמי מוקפת בכמה נשים מקסימות וסקרניות, מספרת על הספר בהתלהבות, אבל גם מרגישה תוך כדי שאני קצת מתפזרת.

וכל השיעור, בין תרגיל למתיחה, חשבתי על זה:

איך יכול להיות שכתבתי ספר שלם, אבל עדיין לא זיקקתי לעצמי את הדרך הכי פשוטה לספר עליו?

וזה בדיוק המקום שבו נכנס נאום המעלית.

לא באמת נאום, ולא בהכרח משהו שצריך להישמע משונן.

זו פשוט דרך קצרה ומדויקת להסביר מי אנחנו, מה אנחנו עושות או מה יצרנו, בצורה שאדם אחר יוכל להבין כמעט מיד, ואולי גם לרצות לדעת עוד.

ובמקרה של ספר, בעיניי הוא צריך לענות על שלוש שאלות:

על מי הסיפור?

מה הרעיון המרכזי?

ולמה שאדם אחר ירצה להיכנס דווקא לעולם הזה?

לא תקציר מלא. לא כל קווי העלילה. רק הלב של הסיפור. וזה אולי גם האתגר.

כשאנחנו קרובות כל כך ליצירה שלנו, הכול מרגיש חשוב. כל דמות. כל פרט. כל שכבה. אבל נאום מעלית דורש מאיתנו לעשות בדיוק את ההפך ממה שעשינו בזמן הכתיבה: במקום להרחיב עולם, לצמצם אותו. לזקק. למצוא את המשפט שאפשר לומר למישהי בסטודיו לפילאטיס, לאדם שפגשנו באירוע או לקוראת ששואלת במקרה, מבלי להרגיש שאנחנו מקריאות את הכריכה האחורית. ובעיניי, נאום טוב לא צריך להישמע כמו מכירה.הוא צריך להישמע כמונו. בהיר, טבעי, מסקרן. כזה שמשאיר לצד השני משהו להיאחז בו, ושאלה אחת לפחות שהוא רוצה לשאול אחר כך.

אז איך בונים אחד?

מתחילים במשפט אחד בלבד. מה הדבר הכי מרכזי ביצירה שלי? משם מוסיפים עוד שכבה אחת: מה הופך אותה למיוחדת או מה עומד במרכזה. ולבסוף בודקים אם אדם שלא יודע עליה שום דבר יבין למה כדאי לו להקשיב עוד חצי דקה.

אפשר לנסח כמה גרסאות ולבדוק איזו מרגישה טבעית בפה, לא רק נכונה על הדף. כי בסופו של דבר, נאום מעלית לא נועד להרשים, אלא  לעזור לנו לדבר על הדבר שיצרנו בלי לאבד אותו בתוך יותר מדי מילים.

והחוויה הקטנה הזאת בפילאטיס הזכירה לי משהו חשוב:

אנחנו אף פעם לא יודעים מתי מישהו ישאל בדיוק את השאלה הזאת.

וכשזה קורה, נחמד להיות מוכנים. עם תיאור טוב ומעורר סקרנות.