?מהי קריאה ערה

שמתי לב שככל שאני כותבת יותר, גם האופן שבו אני קוראת משתנה.

מאז שאני עמוק בתוך כתיבת הספר השני שלי, הקריאה שלי נעשתה ערה יותר. אני עדיין רוצה להיעלם בתוך סיפור טוב, לשכוח לרגע שאני מחזיקה ספר ביד ופשוט להתמסר לעלילה, אבל לצד זה נוסף עוד קול. כזה שמבחין במה שקורה מתחת לפני השטח. 

אני שמה לב יותר לבחירות סגנוניות, לסאבטקסט, לקצב של משפט, לאופן שבו דמות נבנית, למשפטים שעושים עבודה כמעט בלי שנרגיש. למה שנאמר, ובעיקר למה שלא.

לפעמים אני עוצרת על מילה וחושבת, למה דווקא זו הייתה הבחירה?

חוזרת לדיאלוג כדי להבין מה הפך אותו לכל כך מדויק.

שמה לב לפרט קטן שהונח בתחילת הספר וחזר פתאום עשרות עמודים אחר כך.

או פשוט מנסה להבין למה קטע מסוים הצליח לעורר בי רגש כל כך חזק.

זו בעיניי קריאה ערה. לא בהכרח קריאה "לימודית", ולא ניסיון לפרק כל ספר לגורמים, אלא סוג של נוכחות בתוך הטקסט. תשומת לב לא רק למה שהסיפור מספר, אלא גם לאופן שבו הוא גורם לנו להרגיש את מה שהוא מספר.

ומה שמעניין הוא שגם הקורא עצמו נכנס לתמונה.

אנחנו הרי אף פעם לא מגיעים לספר כדף חלק. אנחנו מביאים איתנו זיכרונות, פחדים, אהבות, ניסיון חיים, תקופות שונות בחיים. לפעמים אותו ספר בדיוק יפגוש אותנו אחרת לחלוטין חמש שנים מאוחר יותר.

אולי בגלל זה אין באמת דרך אחת "נכונה" לקרוא.

יש ימים שבהם אני מסמנת משפטים, חוזרת אחורה, מתעכבת על מבנה ועל קול המספר. ויש ימים שבהם הדבר היחיד שאני רוצה מספר הוא שייקח אותי למקום אחר לכמה שעות. ואני כבר לא חושבת ששני סוגי הקריאה האלה סותרים זה את זה.

אפשר לקרוא כדי להבין, ואפשר לקרוא כדי לברוח.

 אפשר להתעכב על כל מילה, ואפשר לבלוע מאה עמודים בלי לעצור.

 ולפעמים הספרים הכי טובים הם אלה שמצליחים לגרום לנו לעשות את שני הדברים יחד: 

גם להיסחף בסיפור וגם להרגיש שמשהו בתוכנו עובד תוך כדי.

אז איזה סוג של קוראים אתם?

אלה שרוצים להיעלם לרגע בתוך העלילה,

 אלה שאוהבים לחטט בין השורות,

 או, כמוני, נעים כל הזמן בין השניים?