כתיבה וטטריס

לפעמים הכתיבה מתקדמת בדיוק כפי שהייתי רוצה שהיא תתקדם. באופן כרונולוגי, פרק אחרי פרק. סצנה מובילה לסצנה. אני יודעת בדיוק לאן אני הולכת, ויש תחושה נעימה של דרך ברורה שנפרשת לפניי.

אבל בלא מעט ימים הכתיבה שלי נראית אחרת לגמרי. פחות דרך מסודרת, ויותר משחק טטריס.

רעיון מגיע משום מקום. משפט שאני יודעת שאני רוצה לשמור, אבל עדיין לא יודעת איך איישם אותו בדיוק.

 דיאלוג שלם שאין לי מושג באיזה פרק הוא יתרחש. זיכרון של דמות. תמונה. מחווה קטנה. פרט שנראה שולי, אבל משהו בי מתעקש לא לוותר עליו. כל מיני חתיכות קטנות שמונחות בצד ומחכות. 

בהתחלה זה יכול להרגיש כמו בלגן. במיוחד כשאנחנו רגילים לחשוב שסיפור אמור להיכתב מההתחלה אל האמצע ומשם אל הסוף. אבל ככל שאני כותבת יותר, אני מבינה שזו כמעט אף פעם לא הדרך שבה סיפור באמת נוצר אצלי. במיוחד עכשיו בכתיבת הספר השני זה מורגש. 

אני לא בונה אותו. אני מלקטת חלקים. 

עוד חלק ועוד חלק, בלי להבין לגמרי איך הם מתחברים. קצת כמו שמיכת טלאים שנרקמת מפיסות שונות, או פסיפס שרק כשמתרחקים ממנו אפשר פתאום לראות את התמונה השלמה.

זהו אחד הדברים המרתקים ביותר בכתיבה מבחינתי, משהו שנכתב ביום אחד מתוך אינטואיציה בלבד, יכול לקבל חודשים אחר כך תפקיד מרכזי בסיפור. פתאום אני מבינה למה הדמות אמרה את המשפט ההוא.

למה היה חשוב לי להכניס דווקא את הפרט הזה. ולמה סצנה שחשבתי שאצטרך לגנוז בעצם הייתה חסרה לי במקום אחר לגמרי. ואז מתחיל החלק שאני כל כך אוהבת- במיוחד כשאני פורסת את החלקים מולי (על לוח שעם) להזיז, לסובב, לחתוך, להעביר סצנה ממקום אחד לאחר.

להבין שמה שחשבתי שהוא התחלה הוא בכלל אמצע, ושמשפט שכתבתי לדמות אחת שייך בעצם לאחרת.

בטטריס, החלק עצמו לא משתנה. מה שמשתנה הוא המקום שבו אנחנו מניחים אותו. ובכתיבה קורה משהו דומה: לפעמים הבעיה היא לא שהקטע לא טוב. הוא פשוט עדיין לא נמצא במקום הנכון. יש משהו מאוד משחרר בהבנה הזאת. כי היא מאפשרת לי לא לדרוש מכל דבר שאני כותבת להצדיק את קיומו מיד. לא כל רעיון צריך להגיע עם הסבר, ולא כל סצנה חייבת למצוא את מקומה באותו היום. אפשר להשאיר חלקים בצד, לתת להם זמן, ולסמוך על כך שחלק מהם עוד יתחברו. וחלק, כמובן, לא. גם זה חלק מהמשחק. 

יש חתיכות שאני כל כך רוצה להכניס, אבל הן פשוט לא מתחברות, ולפעמים דווקא הוויתור עליהן מאפשר לכל השאר להסתדר. ואז מגיע הרגע הנדיר והמספק הזה שבו כמה דברים מתחברים בבת אחת. קו עלילה מתיישב.

 דמות נעשית ברורה יותר. פרט שהופיע בתחילת הספר מקבל פתאום משמעות בהמשך. וסצנה אחת פותרת שאלה שלא ידעתי בכלל שאני מנסה לענות עליה.

והכל כמו עושה קליק. כמו השורה בטטריס שמתיישרת פתאום ונעלמת. 

בגלל זה אני כבר פחות נבהלת מהשלבים המבולגנים של הכתיבה.

אני מתחילה להבין שגם כשהסיפור נראה לי כמו אוסף חלקים שאין ביניהם שום קשר, יכול להיות שמתחת לפני השטח כבר נוצרת צורה.

כתיבה לעיתים היא תהליך של גילוי הסדר שכבר מתחבא בתוך הבלגן. 

  אני לא תמיד יודעת איזו תמונה אני יוצרת בזמן שאני מניחה את החלקים. אבל כשאני מתרחקת צעד אחד לאחור, פתאום הם מתחברים לתמונה שלמה.