ארבע ההסכמות
.png)
ארבע ההסכמות: ארבעה עקרונות פשוטים, שלא תמיד פשוט לחיות לפיהם:
יש ספרים שמציעים רעיונות מורכבים, ויש כאלה שדווקא מצמצמים הרבה מאוד רעש לכמה עקרונות פשוטים שאפשר לקחת איתנו אל היומיום.
"ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיז שייך לסוג השני, ומזקק לתוך ארבעה עקרונות פשוטים וקונקרטיים דרך התבוננות על האופן שבו אנחנו חושבים, מדברים ומתנהלים בעולם.
רואיז מציג בספר ארבעה עקרונות, הנשענים על מה שהוא מתאר כחוכמה הטולטקית, ומציע להתבונן באמצעותם על הדרך שבה אנחנו מדברים, מפרשים מצבים, מגיבים לאחרים ומתייחסים לעצמנו.
כמעט הכל נשמע מובן מאליו. לא לפגוע במילים. לא לקחת הכל אישית. לא להניח הנחות. לעשות כמיטב יכולתנו.
אבל למרות שהעקרונות כל כך פשוטים, הקריאה מדגישה עד כמה אנחנו לא תמיד מצליחים לחיות לפיהם.
1. שמרו על טוהר המילה - למילים יש כוח.
לא רק למילים שאנחנו מפנים לאחרים, אלא גם לאלה שאנחנו אומרים לעצמנו. הדרך שבה אנחנו מדברים יכולה לחזק, לקרב ולעודד, אבל גם לפגוע, להקטין ולייצר מציאות שאנחנו מתחילים להאמין בה.
ההסכמה הזו מזמינה לשים לב לשפה שלנו: פחות רכילות ושיפוטיות, פחות דיבור פנימי פוגעני, ויותר אחריות על מה שאנחנו בוחרים לומר.
2. אל תיקחו שום דבר באופן אישי - אולי ההסכמה שהכי קל להבין והכי קשה ליישם.
אנחנו נוטים לפרש תגובה, ביקורת, שתיקה או התנהגות של אדם אחר כאילו הן בהכרח אומרות משהו עלינו.
רואיז מציע לזכור שלכל אדם יש עולם פנימי שלם שאנחנו לא באמת יכולים לראות. הדברים שאנשים אומרים ועושים עוברים דרך הפחדים, הציפיות, הניסיון והסיפור שלהם. זה לא אומר להתעלם מפגיעה או לוותר על גבולות, אלא לא לבסס את הערך העצמי שלנו על כל תגובה שמגיעה מבחוץ.
3. אל תניחו הנחות - כמה סיפורים אנחנו מצליחים לבנות בראש בלי שאף אחד אמר לנו שהם באמת נכונים?
היא לא ענתה, כנראה שהיא כועסת. הוא אמר את זה ככה, בטח הוא התכוון ל...
הם לא הזמינו אותי, כנראה ש… לעיתים קרובות אנחנו משלימים את החסר בעצמנו ואז מגיבים לא לפרטים שאנחנו באמת יודעים, אלא לפרשנות שיצרנו. העיקרון כאן פשוט: לשאול. לברר. לדבר. לאפשר לצד השני להסביר את עצמו לפני שאנחנו כותבים עבורו את הסיפור.
4. עשו תמיד כמיטב יכולתכם
אני אוהבת במיוחד את העובדה שרואיז לא מגדיר"מיטב" כסטנדרט קבוע.
המיטב שלנו ביום שבו אנחנו מלאי אנרגיה אינו זהה למיטב שלנו ביום שבו אנחנו עייפים, מוצפים או מתמודדים עם משהו מורכב. יש בזה בעיניי משהו משחרר: לשאוף, להשקיע ולהת אמץ, אבל בלי להפוך כל סטייה מהאידיאל לכישלון.
ומה נשאר איתי מהספר?
לא הרעיון שאם נחיה לפי ארבעה כללים הכל יהפוך לפתע פשוט. אפשר להבין שלא כדאי לקחת דברים באופן אישי ועדיין להיפגע. לדעת שלא נכון להניח הנחות ועדיין לבנות בראש תרחיש שלם. להאמין בחמלה עצמית ועדיין לשפוט את עצמנו בחומרה.
אולי זו הסיבה שהספר עובד עבורי פחות כ"מדריך לחיים" ויותר כתזכורת חשובה, מבחינתי להדפיס ולתלות מולי בפינת העבודה. לחשוב על האופן שבו אני מדברת. לבדוק מה אני יודעת ומה רק הנחתי.
להפריד בין מה ששייך לי לבין מה ששייך לאחר. ולזכור שגם "לעשות כמיטב יכולתי" לא נראה אותו דבר בכל יום.
הספר קצר, נגיש והעקרונות שלו אינם חדשים או מהפכניים בהכרח. אבל לפעמים אנחנו לא זקוקים לרעיון חדש.
לפעמים אנחנו פשוט זקוקים לתזכורת טובה לרעיונות שאנחנו כבר יודעים, אבל עדיין לומדים איך ליישם אותם בפועל. ופה טמון כוחו של הספר הנפלא הזה!