הקשר בין כתיבה ללחם מחמצת

אני עובדת על הספר השני שלי.

זה מין שלב כזה שבו הכול מתקשר לי לכתיבה, המוח כל הזמן מעבד סצנות, רעיונות ותפניות בעלילה, והכול סביבי הופך להשראה.

חברה העבירה לי סדנה מזורזת בהכנת לחם מחמצת, ומעבר לזה ש... "וואו, מי חשב שזה כל כך מורכב??"

מצאתי את עצמי חושבת על כמה דמיון יש בין אפיית לחם מחמצת לבין תהליך הכתיבה.

️ שניהם מתחילים בקטן. ניצוץ של רעיון או מחמצת צנועה, ומשם הכול מתחיל לתפוח.

️ סבלנות היא כל הסיפור. אי־אפשר לזרז, אי־אפשר לקצר. צריך לתת לזה זמן לנשום ולגדול.

️ יש ימים של תסיסה מושלמת, ויש ימים שבהם המחמצת או הקובץ הפתוח, פשוט מביטות בך בחזרה.

️ שניהם דורשים טיפוח קבוע. עוד כמה מילים, עוד קצת קמח, ושימור התקווה שמשהו לאט לאט מתגבש מתחת לפני השטח.

ואז מגיע הרגע המרגש שבו הכול מתחבר, ופתאום זה מריח, מרגיש ונראה כמו יצירה אמיתית.

כי בסוף, גם ספר וגם לחם מחמצת מלמדים אותנו את אותו הדבר.

אי אפשר להאיץ קסם.

אפשר רק להתמיד ולהאמין בתהליך והוא כבר יגיע.