הקשר בין כתיבה ללחם מחמצת

מה הקשר בין כתיבה ללחם מחמצת?

אני עובדת על הספר השני שלי, ובשלב הזה נדמה לי שהמוח שלי כבר לא באמת יודע לכבות את מצב הכתיבה. אני יכולה לנהוג, לקפל כביסה, לשבת בבית קפה או לנהל שיחה על משהו אחר לגמרי, ובאיזשהו מקום בראש עדיין מתבשלת סצנה. דמות משנה כיוון. משפט מופיע. חיבור שלא ראיתי קודם פתאום מסתדר. בקיצור, הכל מתקשר לי לכתיבה.

אז כשחברה העבירה לי סדנה מזורזת בהכנת לחם מחמצת, מעבר למחשבה הראשונה שלי, שהייתה בערך מי ידע שלחם יכול לדרוש כל כך הרבה עבודה, מצאתי את עצמי חושבת על כמה התהליך הזה דומה לכתיבת ספר.

שניהם מתחילים ממשהו קטן. במחמצת זו תרבית קטנה שצריך להזין.

בכתיבה זה יכול להיות משפט, דמות, סצנה או אפילו תחושה שעוד אין לה הקשר.  בהתחלה קשה לדמיין איך הדבר הקטן הזה יהפוך למשהו שלם. ואז מתחילים לעבוד איתו. 

מוסיפים. מחכים. בודקים. חוזרים. משנים קצת. נותנים לו זמן.

וזה בעצם הדבר המשותף ביותר לשני התהליכים, אי אפשר לדלג על הזמן.

אפשר ללמוד טכניקה. אפשר להבין מה אמורים לעשות. אפשר להשתפר מאוד. אבל יש שלבים שבהם הדבר היחיד שנשאר הוא לתת לתהליך להתרחש. יש ימים שבהם הכל עובד.

הבצק תופח בדיוק כמו שצריך, או שאני פותחת את הקובץ ואלף מילים פשוט מגיעות. ויש ימים אחרים. המחמצת מסתכלת עליי בצנצנת ולא עושה שום דבר מרשים, והקובץ הפתוח עושה בערך אותו הדבר.

פעם התבאסתי מהימים האלה, היום אני מתחילה להבין שגם כשלא רואים תנועה, לא בהכרח אומר ששום דבר לא קורה. לפעמים רעיון צריך לתסוס קצת לפני שהוא מוכן. סצנה שאני לא מצליחה לפתור היום יכולה להתבהר בעוד שבוע. דמות שלא הצלחתי להבין פתאום עושה משהו שמסביר לי עשרות עמודים אחורה. לפעמים דווקא המרחק מהטקסט מאפשר למשהו להתחבר.ויש כמובן גם את שלב הלישה.

בכתיבה זו העריכה.לחזור אל מה שכבר יצרנו, למתוח, לקפל, להדק, להוציא אוויר כשצריך. להבין מה מחזיק ומה עדיין לא. לפעמים לעבוד שוב על אותו חלק עד שהוא מקבל את הצורה הנכונה.

והחלק שאני כנראה הכי צריכה להזכיר לעצמי: אי אפשר לדעת בכל שלב איך התוצאה הסופית תיראה.

אני יכולה לעבוד נכון, להשקיע, לטפח ולשמור על התהליך, ועדיין להשאיר מקום להפתעה.

כי גם ספר, כמו מחמצת, הוא לא פס ייצור.

הוא משתנה תוך כדי. ולפעמים הדבר שיצא בסוף שונה מאוד ממה שדמיינו בהתחלה, אבל דווקא משום שנתנו לו זמן להתפתח, הוא נעשה מדויק יותר.

ואז מגיע הרגע שבו משהו שהיה במשך חודשים אוסף של חומרים, ניסיונות ושאלות מתחיל להרגיש שלם. לא מושלם. אבל חי.

כתיבה, כמו מחמצת, דורשת שניישם את השלבים, וניתן זמן לתהליך. וגם כשזה לא נראה כך לעין, 

נסמוך על כך שמתחת לפני השטח משהו כבר קורה.

אי אפשר להאיץ קסם.

אפשר רק להתמיד ולהאמין בתהליך והוא כבר יגיע.