מועדון החמש בבוקר - גרסת אמא לשלוש

תמיד הייתה לי פנטזיה להיות טיפוס של בוקר. רק שבמשך שנים היא התנגשה חזיתית באהבה שלי ללילה, לשקט שמגיע בסוף היום ולפרק של סדרה לפני השינה.

הרעיון של לקום מוקדם חזר אליי שוב ושוב, אבל אף פעם לא באמת הפך להרגל. עד שקראתי את „מועדון ה־5 בבוקר” של רובין שארמה.

קראתי אותו בתקופה שבה הייתי עמוק בתוך החיים עם שלוש ילדות קטנות, והבקרים הרגישו כמו מרוץ שמתחיל עוד לפני שהספקתי להבין שהתעוררתי. בדיוק אז התחילה לחלחל בי ההבנה שאני רוצה לפתוח את היום אחרת. לא רק להספיק יותר, אלא להתחיל אותו לפני שהדרישות של כולם נכנסות פנימה.

אחד הרעיונות המרכזיים בספר הוא להקדיש את השעה הראשונה של היום לעצמנו. שארמה מכנה אותה „שעת הניצחון”, ומציע לחלק אותה לשלושה חלקים של עשרים דקות: תנועה, התבוננות ולמידה. פעילות גופנית, זמן של שקט, מדיטציה או כתיבה, ואז קריאה והתפתחות.

לא אימצתי את השיטה שלו במלואה, וגם לא ניסיתי.

לקחתי ממנה את מה שהתאים לי: את הרעיון ששעה אחת בתחילת היום יכולה להיות מרחב פרטי, לפני שאני הופכת לאמא, לאישה שצריכה להספיק, לענות, לארגן ולהיות זמינה. אצלי השעה הזו התמלאה בעיקר בשקט, במדיטציה ובקריאה. בדברים שלא נועדו לקדם משימה כלשהי, אלא פשוט לעשות לי טוב.

ובהדרגה גיליתי שהמשמעות של הקימה המוקדמת עבורי בכלל לא נמצאת בשעה 5:00.

היא נמצאת בתחושה שאני לא מתחילה את היום בתגובה למה שקורה סביבי. אני נכנסת אליו בקצב שלי.

כמו כל הרגל חדש, גם כאן נדרש זמן. היו בקרים שבהם הדבר האחרון שרציתי היה לצאת מהמיטה, ובוודאי שלא הפכתי פתאום לאדם שמדלג ממנה בחמש בבוקר מלא חדוות חיים. אבל עם הזמן התחלתי להבין למה השעות האלה מושכות אותי כל כך.

יש משהו בשקט של בית שעדיין ישן. בזמן שבו אף אחד עדיין לא צריך ממך דבר. בכוס הראשונה, בספר, בכמה דקות שבהן המחשבות עוד לא נבלעו בתוך הרעש של היום.

עברו מאז כמעט שנתיים, ואני חושבת שמה שנשאר איתי מהספר הוא לאו דווקא „מועדון ה־5 בבוקר”, אלא הרעיון שמאחוריו: לפני שאנחנו מוסרות את הזמן שלנו לעולם, כדאי להשאיר ממנו משהו גם לעצמנו.

ואת הרעיון הזה אני בהחלט לוקחת איתי הלאה.

למי שמרגיש.ה שהבוקר מתחיל מהר מדי, או שמחפש.ת דרך לייצר קצת יותר שקט ומרחב בתוך היומיום — הספר בהחלט יכול לתת דחיפה טובה להתחלה.