איך להפוך את הבית למקום מלא אושר

איך להפוך את הבית למרחב שנעים יותר לחיות בו?

את "סוד הקסם היפני" של מארי קונדו קראתי עוד כשגרתי בניו יורק, אבל לא מעט מהרעיונות שבו נשארו איתי עד היום. לא הפכתי מאז למינימליסטית אדוקה (רחוק מזה) ואני גם לא עומדת מול כל חפץ בבית ושואלת אם הוא sparks joy, אבל הספר כן שינה משהו באופן שבו אני מסתכלת על הדברים שאני בוחרת להכניס הביתה ולהשאיר בו. כי בית הוא לא רק המקום שבו אנחנו מאחסנים את החפצים שלנו. הוא המקום שבו אנחנו מתעוררים בבוקר, חוזרים אליו בסוף היום, מארחים, עובדים, קוראים, נחים וחיים. 

וכשהמרחב סביבנו עמוס בדברים שכבר לא משרתים אותנו, התחושה הזו מחלחלת גם פנימה.

זו בעיניי אחת התובנות היפות בשיטת KonMari: סידור הוא לא רק ניסיון לגרום לבית להיראות טוב יותר. הוא הזדמנות לשאול מה אני באמת רוצה שיהיה חלק מהחיים שלי עכשיו?

אז מה בעצם מציעה השיטה?

1. למיין לפי קטגוריות, לא לפי חדרים

במקום לפתוח ארון אחד, לסדר אותו ולעבור לאחר, קונדו מציעה לרכז יחד את כל הפריטים מאותה קטגוריה.

כל הבגדים. כל הספרים. כל הניירת.

יש משהו מאוד אפקטיבי בלראות בבת אחת כמה באמת יש לנו. פתאום קשה יותר לשכנע את עצמנו שאנחנו "צריכים" עוד אחד בדיוק כזה.

2. לשאול מה באמת ראוי להישאר - הרעיון המפורסם ביותר בשיטה הוא כמובן Spark Joy.

אני לא חושבת שכל חפץ בבית חייב לעורר בי התרגשות גדולה. לפעמים אני פשוט צריכה קולפן טוב.

אבל אני כן אוהבת את השאלה שעומדת מאחורי הרעיון: האם הדבר הזה עדיין משרת אותי, נעים לי, שימושי לי או משמעותי עבורי? זו שאלה הרבה יותר מעניינת מ- אולי יום אחד אצטרך את זה.

3. לא לסדר את מה שכבר לא צריך להיות שם

אחת המלכודות שלי בעבר הייתה למצוא עוד ועוד פתרונות אחסון. קופסאות, סלסלאות חדשות,

עוד מגירה שתכיל את מה שלא ממש ידעתי איפה לשים. אבל הבעיה היא לא שאין לנו מספיק מקום. יש לנו פשוט יותר מדי דברים. השיטה מזכירה שקודם מחליטים מה נשאר, ורק אחר כך חושבים איך לאחסן אותו.

4. להתחיל מהקל ולהשאיר את הסנטימנטלי לסוף

הסדר שקונדו מציעה הוא בגדים, ספרים, ניירת, חפצים כלליים ורק בסוף פריטים סנטימנטליים. וזה הגיוני. הרבה יותר קל להיפרד מחולצה שלא לבשנו חמש שנים מאשר ממכתב ישן או מציור של הילדה שלנו מגן חובה. הבחירות הקלות יותר מאמנות אותנו לקראת אלה שמערבות הרבה יותר רגש.

5. להיפרד בלי אשמה ולהודות לחפץ שנפרדים ממנו. לפעמים אנחנו שומרים דברים בגלל האדם שנתן לנו אותם, בגלל מי שהיינו כשקנינו אותם, בגלל המחיר ששילמנו או בגלל תחושת אשמה. אבל חפץ יכול היה להיות נכון עבורנו בתקופה מסוימת, ולסיים את תפקידו. להיפרד ממנו לא מוחק את מה שהוא סימל. 

יתרונות השיטה:

• פחות עומס, גם בעיניים וגם בראש, כשיש פחות חפצים מיותרים סביבנו, המרחב מרגיש רגוע ובהיר יותר, ולעיתים גם המחשבה מתפנה.

• בחירות מודעות יותר, המיקוד במה שבאמת נעים, שימושי או משמעותי עבורנו עוזר לדייק לא רק את הבית, אלא גם את ההחלטות שאנחנו מקבלים לגבי מה שנכנס אליו.

• צריכה מדויקת יותר, אחרי שעוברים תהליך של מיון ופרידה מחפצים, מתחילים לחשוב קצת יותר לפני הקנייה הבאה: האם אני באמת צריכה את זה? האם אני רוצה לתת לזה מקום?

• בית שקל ונעים יותר לתחזק, כשכל דבר שנשאר נבחר בכוונה ויש לו מקום, גם השמירה על הסדר נעשית פשוטה יותר.

• תחושה נעימה יותר בבית, לא משום שהבית מושלם, אלא משום שהוא מרגיש קצת יותר שלנו.

ומה נשאר איתי מכל זה?

פחות הרצון לבית משולם, והרבה יותר הרצון לבית מדויק. מרחב שלא צריך להיראות כמו קטלוג, אלא כזה שיש בו פחות דברים שמכבידים ויותר דברים שאני באמת רוצה לחיות לצידם. אני גם מרגישה שהשיטה שינתה מעט את האופן שבו אני קונה. כשמבינים כמה עבודה מושקעת אחר כך במיון, אחסון וסידור של כל דבר שנכנס הביתה, מתחילים לשאול עוד לפני הקנייה: האם אני באמת רוצה לתת לזה מקום?

ולפעמים התשובה היא כן. גם לבית מלא חיים, ילדים, ספרים, יצירה וחפצים אהובים יש מקום להיות קצת מבולגן. בעיניי המטרה אינה להעלים כל סימן לחיים, אלא ליצור מרחב שלא מנהל אותנו.

בית נעים הוא לא בית שיש בו מעט דברים אלא בית שיש בו דברים שאנחנו בוחרים לחיות איתם.